״נשים כותבות על מין. הספר הזה הוא אחד הדברים המגניבים יותר שנתקלתי בהם לאחרונה.

שני סיפורים בלטו כבר בקריאה הראשונה. הראשון הוא של גליה הראל דור, והוא לוקח אותך כמלווה את המספרת בתערוכה הנקראת "מין תערוכה." בחדר הראשון בתערוכה היא פוגשת בצילום ערוגת איברים זכריים (רואים איך גם אני נזהר בעברית כשאני רוצה פשוט להגיד... ובכן, הבנתם...). דרך אחד מהם, בשל צורתו וגודלו, היא מעלה בזכרונה גבר מעברה. שם חשבתי בפעם הראשונה על החשיפה חסרת הפילטרים שיש לאישה לדבר הגס הזה. על הניגוד בין הזיכרון שמרמז על מין שיש לגבר מהנשים שהיו לו, שעובר דרך נקודות החן, ריח וקימורים, לבין ה-straightforwardness שבה גוף הגבר נחקק בזכרונה של אישה. אחר כך אתה פוגש אותה בהסתכלות על עצמה, על מה שהשנים והנסיבות עשו ואתה אפילו מזדהה, כי באותה זרות ופליאה שניכם מסתכלים עליה במראה. ואם נחזור לגורם המרתיע שאיתו ניגשתי לקריאה, אז אחד הדברים המעניינים שגיליתי הוא היכולת להיות עם הדמות הנשית בעודך קורא את הסיפור מנקודת מבטה. בכל זאת יש משהו חזק בעמדתך כגבר קורא שיוצרת בראשך סיפור בשני קולות. אתה היא ואתה איתה״ (אלי בנימין, תשע נשמות)