"...אלונה נעלמה. אני אומרת לעצמי שוב ושוב בלב, מנסה לעכל את מה שאוסי סיפרה לי עכשיו. נעלמה באמת. כאילו בלעה אותה האדמה. לא כמו שנעלמה לי עם אוסי לפני עשרים שנה.
למה?? למה לעזאזל, למה?? אני רוצה לתפוס אותה בכתפיים ולטלטל אותה חזק. שיכאב לה. בדיוק כמו שכואב לי בכל פעם שאני נזכרת במה שהיה. אני רוצה שהיא תסביר לי למה הן הפסיקו להיות חברות שלי ביום בהיר אחד. אני רוצה שהיא תמלא לי את החור הענקי שנפער לי בבטן ואף חברה אחרת לא הצליחה לסתום. אני רוצה תשובה. אבל אוסי שותקת."
איילת, אוסי ואלונה היו החברות הכי טובות מהיום הראשון של כיתה א' ועד אחרי י״ב. אחרי עשרים שנה של נתק, כשהן כבר בנות ארבעים, איילת מצטרפת לאוסי למסע חיפוש חוצה יבשות כדי למצוא את אלונה, אבל גם תשובה לשאלה מה בעצם קרה לפני עשרים שנה ולְמָה בדיוק היא כל כך מתגעגעת.
ואנחנו היינו עוד ילדות הוא רומן סוחף וקולח, בו גליה הראל דור חוזרת לשנות נעוריה ברעננה של שנות השמונים, ומצליחה ברגישות, בכנות ובלא מעט הומור לשפוך אור על אחד מהנושאים המרתקים והמורכבים ביותר — חברות בין נשים — על עוצמתה, אכזריותה והנחמה שהיא מעניקה.
זהו סיפור על נשים ועל הגברים בחייהן. על חברות שנעלמה. על געגועים. על זיכרונות ילדות ועד כמה הם מתעתעים. על הסודות הקטנים והגדולים של החיים שאנחנו אף פעם לא בטוחים אם כדאי לנו לפתוח או להשאיר אותם סגורים.
